הכרזה הייתה במשך עשרות שנים אחד הכלים החשובים בארץ להעברת מסר. היא קראה להתגייס, לגאול את אדמות הארץ ולחגוג את יום העצמאות. היום הכרזות האלה נאספות, מוצגות במוזיאונים ונמכרות. מי שרוצה לקנות או למכור כרזה ישראלית ישנה צריך להבין מה היא ניסתה לעשות, מי עיצב אותה ואיך היא הודפסה.
הכרזה ככלי של החזון הציוני
בשנת 2025 הציג מוזיאון ישראל את התערוכה כמובטח, כרזות מאוסף העיצוב. לפי המוזיאון, הכרזות בתערוכה הן כאחוז אחד מתוך אלפי הכרזות הישראליות שבאוסף שלו. המוזיאון מתאר את הכרזה ככלי הפרסום והתעמולה היעיל ביותר שבו השתמש הממסד הישראלי עד לפני כחמישים שנה. בעזרת סמלים מוכרים, דימויים ברורים וסיסמאות קצרות, הכרזות ביקשו לחזק את התודעה הציונית, להנחיל ערכים סוציאליסטיים ולעודד את הציבור לגאול את אדמות הארץ ולהתגייס.
לפי המוזיאון, בראשית שנות ה-70 החלו להופיע כרזות פוליטיות מסוג אחר, שנשענו לעיתים קרובות על צילום, ובהן אמנים ומעצבים נקטו עמדה ביקורתית. המוזיאון מציין את דוד טרטקובר כחלוץ הכרזה הפוליטית הישראלית, וכרזות רבות בתערוכה הגיעו מהאוסף הפרטי שלו, שנתרם למוזיאון.
האחים שמיר
האחים גבריאל ומקסים שמיר הם שם מוכר בעיצוב הגרפי הישראלי המוקדם. במוזיאון ישראל רשומה פעילות הסטודיו שלהם משנות ה-30 ועד שנות ה-90, ובתערוכה הוצגה כרזה שלהם משנת 1955, מן העיר אל הכפר, בהדפס אופסט.
עבודתם המפורסמת ביותר אינה כרזה. בכתבה באתר אקדמיה בצלאל מוזכר שסמל המדינה עוצב בידי גבריאל ומקסים שמיר. לפי בצלאל, הסמל זכה לביקורת חריפה כשהוכרז: עורך עיתון הארץ גרשום שוקן כתב שהבחירה גרועה מבחינה אסתטית, ובין השאר טען שהאותיות של המילה ישראל מעידות על חוסר הבנה בטיפוגרפיה עברית. למרות הביקורת, הסמל לא שונה.
אוטה וליש ואטלייה מכנר וליש
מוזיאון תל אביב לאמנות הציג בשנת 2015 את תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של אוטה וליש, אמן גרפי, מעצב ומאייר שחי בשנים 1906 עד 1977 ועלה ארצה בשנת 1934. לפי המוזיאון, וליש עיצב כרזות בנושאי חלוציות, העפלה, שואה ותקומה, וגם כרזות מסחריות ותערוכות. עבודתו שירתה את הציונות האידאולוגית, ולפי המוזיאון היא הגיעה לשיאה בעיצוב טקס הכרזת העצמאות ומגילת העצמאות. בתערוכה הוצגו כרזות שתרם בנו, ערי וליש.
גם במוזיאון ישראל הוצגה עבודה של אטלייה מכנר וליש, שפעל בשנים 1934 עד 1947: כרזה שקוראת לנשים להתגייס, בהדפס רשת ובחיתוך לינולאום.
מעצבים נוספים בכרזות התקופה
בין הכרזות שהציג מוזיאון ישראל היו גם כרזה ליום אחד במאי משנת 1959 של אהרן גלעדי ואברהם גופר, בחיתוך לינולאום, וכרזה של ז׳אן דוד לחברת צים משנת 1957, על האוניות תיאודור הרצל וירושלים. הוצגה גם כרזה של מעצב לא ידוע לצמיגים שיוצרו בארץ בשנות ה-50. כלומר, לצד כרזות אידאולוגיות היו גם כרזות מסחריות, וגם הן חלק מהתחום.
איפה רואים כרזות כאלה
אוסף העיצוב של מוזיאון ישראל הוא אחד המקומות החשובים. בספריית הרווארד מציינים שהחלק הגדול ביותר באוסף האפמרה היהודית הדיגיטלי שלהם, כ-250,000 פריטים, הוא כרזות ומודעות שפורסמו בישראל במאה השנים האחרונות, בנושאי פוליטיקה, תיאטרון, מוזיקה, מחול, אמנות, דת ומסחר. אוספים דיגיטליים כאלה עוזרים לאספנים להשוות כרזה שבידם לעותק מתועד.
ספריית הקונגרס מזכירה בתערוכה שלה על אוסף ההבראיקה שכרזות ועיתונים שנדפסו בישראל הם עדות גרפית לתחיית העברית כשפה מדוברת.
איך לתאר ולבדוק כרזה ישנה
הכיתובים של מוזיאון ישראל הם דוגמה טובה לתיאור מקצועי. לכל כרזה מצוינים המעצב, השם, השנה, טכניקת ההדפסה והמידות. כדאי לאמץ את אותו מבנה גם במודעת מכירה:
- מעצב: חפשו חתימה או שם סטודיו בתוך הדימוי או בשוליים. אם אין, כתבו מעצב לא ידוע, כמו שעושה המוזיאון.
- שנה: לפעמים היא מודפסת בכרזה, לפעמים אפשר להסיק אותה מהאירוע. הבחינו בין שנה מודפסת לשנה משוערת.
- טכניקה: בכיתובי המוזיאון מופיעים חיתוך לינולאום, הדפס רשת, ליטוגרפיה ואופסט. אם אינכם בטוחים, כתבו זאת במפורש.
- מידות: מדדו את הנייר כולו. בכיתובים מופיעות מידות כמו 70.5 על 50.5 ס״מ או 98 על 69.5 ס״מ.
- מצב: קיפולים, קרעים, חורי נעצים, דהייה ותיקונים. צלמו אותם באור יום.
- מקור ועותק: כרזה מקורית מהתקופה שונה מהדפסה מחודשת או מרפרודוקציה. אם יש לכם ספק, אל תכתבו מקורית.
מקורות
- The Israel Museum, Jerusalem, As Promised: Posters from the Design Collection: imj.org.il
- Tel Aviv Museum of Art, Otte Wallish: The Face of Land and Nation: tamuseum.org.il
- Bezalel Academy of Arts and Design, Symbols in Controversy: bezalel.ac.il
- Harvard Library, Judaica Digital Collection: library.harvard.edu
- Library of Congress, Words Like Sapphires, Holy Land/Holy Tongue: loc.gov